גולדה מאיר (1898 – 1978) נולדה בקייב ובשל מצוקה כלכלית היגרה משפחתה לארה”ב ב-1906, שם השתקעה במילווקי. בתקופת לימודיה הצטרפה לתנועה הציונית “פועלי ציון”. היא עלתה לארץ ב-1921 עם בעלה, מוריס מאירסון, והתיישבה בקיבוץ מרחביה.
בשנים 1934-1932 הייתה שליחה בארה”ב ושימשה מזכירת ארגון הנשים הציוני סוציאליסטי. עם שובה לארץ, חזרה גולדה מאיר לפעילות במועצת הפועלות ובוועד הפועל של ההסתדרות. .
ב-1946 נקראה גולדה מאיר למלא את ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בחודשים שקדמו להקמת המדינה יצאה גולדה למספר שליחויות חשובות, בהן פגישות עם המלך עבדאללה וגיוס כספים למגבית חירום בארצות הברית. עם חזרתה לארץ בספטמבר 1948, מונתה לצירה הישראלית הראשונה בברית המועצות. בשנת 1949 שבה לארץ, נבחרה לכנסת מטעם מפא”י, ומונתה לשרת העבודה, היא מילאה תפקיד זה עד 1956. בשנים אלו יזמה תחיקה סוציאלית רחבה, פעלה להקמת שיכונים לעובדים ולעולים, ועסקה בקליטת עלייה.
מיוני 1956 עד שנת 1965 כיהנה גולדה מאיר בתפקיד שרת החוץ. בתקופת כהונתה סייעה לראש המשלה לוי אשכול בהידוק הקשרים עם ארצות הברית ופיתחה את קשרי החוץ, המסחר, החקלאות והעזרה הצבאית למדינות אפריקה.
בין השנים 1968-1966 הייתה מזכירת מפא”י, ומאוחר יותר מזכירת מפלגת העבודה, עם איחודן של מפא”י, אחדות העבודה ורפ”י. היא סיימה את תפקידה ב-1 באוגוסט 1968.
בפברואר 1969, נפטר ראש הממשלה לוי אשכול, וגולדה מאיר התמנתה לעמוד במקומו בראש ממשלת ישראל. היא שבה ונבחרה לתפקיד ראש הממשלה בבחירות לכנסת השביעית ב-1969. בתפקיד זה עסקה בעיקר בחיזוק יחסי ישראל – ארצות הברית, ברכש וסיוע כלכלי למדינת ישראל, במלחמה בטרור של הארגונים הפלסטינים ובהתמודדות עם מלחמת ההתשה שהתנהלה לאורך תעלת סואץ בין ישראל ומצרים בשנים 1970-1969.
